<h1>אהל מועד שער השבת דרך י"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הוצאות שמרשות לרשות שנאמרו גבי שבת הם שתים מה"ת והם הוצאה והכנסה עם עקירה והנחה שהם ד' עם שתיים מד"ס לאותו העומד בפנים וב' שהן ד' לאותו העומד בחוץ ובאלו מד"ס יש מהם בעקירה לבד ויש בהנחה לבד אבל אי ליכא לא עקירה ולא הנחה אלא סיוע לבד כגון פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב ליכא לבעה"ב אסור כלל משום שבת אבל עובר משום ולפני עור לת"מ.
<h2>דף ג.</h2>
מי שהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציא מרה"י חייב לפי שעקירת גופו כעקירת חפץ ואע"פ שעקירת ידו של אדם טעונה אינה כעקירת חפץ שאני ידו שאחר גופו היא נגררת הואיל ואינה נחה. [ע"ב] מי שהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ במזיד תהא פשוטה עד שתחשך שאסור להחזירה אף לאותה חצר שהוא עומד בה ואם בשוגג הוציאה מותר להחזירה אפי' הוציאה למטה מגביה למעלה מיו"ד ומכניסה וי"א שכל שהוציאה במזיד בין שהוציאה מבע"י בין משחשיכה בין למעלה מיו"ד בין למטה אסור להחזירה ואפי' לאותה חצר ואם בשוגג הוציאה מותר להחזירה לאותה חצר אבל לחצר אחרת אסור ויש דעות אחרות בזה וכתבנום בח"ג אבל בכאן לא רצינו לכתוב [אלא] מה שנר' עיקר.
<h2>דף ד.</h2>
הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מיו"ד פטור.
<h2>דף ה.</h2>
זרק ונח לתוך ידו של חבירו חייב ואפי' לא נתכוון לתתה ליד חבירו שידו של אדם חשובה לו כמקום שהוא ד' על ד'.
הזורק וקבל הוא בעצמו ספק אם חייב אם לאו. [ע"ב] העוקר שמן מעל מים או מעל יין ואגוז מע"ג מים והוציא פטור אבל אסור עקר מים מעל מים חייב קלט מים מע"ג כותל משופע או קבל מן האויר והוציא אין כאן עקירה שה"ז כמו שהטעינו חבירו ופטור אבל אסור.
<h2>דף ז.</h2>
לבנה ברה"ר או גבוהה ג' הואיל ואין דורסין בה רבים אם זרק ע"ג אפי' רחוק ד"א פטור. כל מקום מסויים שרחב ד' וגבוה ג' או יותר אם למטה מיו"ד דינו ככרמלית לא היה רחב ד' ה"ז מקום פטור [ע"ב] אבל בפני הכותל אינו רשות לעצמו אלא כל שהוא למטה מיו"ד הרי הוא כרה"ר ולמעלה מיו"ד שאין שולטין בו רבים הרי הוא מקום פטור.
אויר רה"י עולה עד לרקיע וכל שבאויר רה"י דינו כרה"י ואויר רה"ר אינו עולה אלא עד יו"ד כמו שנתבאר.
<h2>דף ז:</h2>
רה"ר אינה תופסת למעלה מיו"ד לפי' הזורק בצק או טיט בכותל למעלה מיו"ד ה"ז אויר מקום פטור ומותר.
מזחילה שהיא תוך ג' טפחים לגג הרי הוא כחורי רה"י וכן כל תוך ג' לגג דינו כרה"י.
<h2>דף ח.</h2>
הזורק ונח על נופו של אילן והנוף עומד ברשות שהוא עומד פטור דאין נופו נגררת אחר עיקרו.
הזורק כוורת ברה"ר גבוה עשרה אם רחבה ששה פטור שאינה כלי אלא רשות ואם אינה רחבה ששה חייב שכלי הוא ובחיבור הגדול נתבאר למה צריך רוחב ששה היתה רחבה ששה אבל אינה גבוהה יו"ד אע"פ שהיא כרמלית חייב משום שכרמלית שאמרו חכמים לא להקל אמרו.
<h2>דף ח:</h2>
המגלגל חבית או כלי עגול ד"א ברה"ר חייב אבל חבילה של קנים אם השליך והגביה פטור.
המעביר חפץ אפי' למעלה מיו"ד חייב.
<h2>דף יא.</h2>
כל דבר שאדם חייב אם הוציא בו בשבת אסור לצאת בו בע"ש עם חשיכה פי' בזמן המנחה שמא ישכח שהוא שבת ויצא משתחשך אומן המוציא דרך אומנותו חייב והר"מ פוסק דפטור והלכך רשאי לצאת סמוך למנחה במחט התחובה לו הואיל ואם יצא בשבת פטור וכל מקום שנ' ע"ש עם חשיכה לא חשיכה ממש אלא בזמן המנחה והכי איתא בירוש'.
<h2>דף יא:</h2>
כל דבר שאדם נושא להציל מטנוף כמו כיס הזב משוי הוא ואסור לצאת בה בשבת.
<h2>דף יט.</h2>
וכת' אהר"א שאסור לטרוח בשביל גוי לפי שאין מזונותיו עליו ומה שאמרו מזמנין הגוי בשבת ר"ל שיאמר לו הנה שם המאכל טול מה שתרצה וי"א שגוי כמי שמזונותיו עליו הוא ואע"פ שאסרו לתת מזונות לפני חזיר לפני גוים נותנין שהרי אמרו [גיטין ס"א ע"א] מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני ד"ש ועוד שאני חזיר משום שמזונותיו אסורות לטלטל אבל גוי ממה שהוא אוכל נותן לו וראוי לטלטל ואין חוששין לשיורי היין שיש בכוס היין ששתה בו הגוי שמותר לטלטלו ולהצניעו ואע"פ שהשיורין שלהם אסורין בהנאה.
נותנין בחצר מזונות לכלב או לגוי אע"פ שהוא גוי שאינו מוטל עליו ואם נטל ויצא אין נזקקין לו וכבר כתבנו דין זה בנ"ד מדרך ח' שאל הגוי בפי' מזונות להוליכן לביתו אסור.
<h2>דף מב.</h2>
קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד"א כדי שלא יזוקו בו רבים.
המעביר פחות פחות מד"א אפילו כל היום פטור אבל אסור.
<h2>דף נ.</h2>
פשתן או צמר שנותנין במכה וציפי צמר שנותן אדם קרח בראשו כדי שיראה בעל שער אם יצא בהם שעה א' מבע"י אע"פ שלא טבלן בשמן ולא כרכן במשיחה מותר וכן במצנפת שתולה בצוואר ומי שיש לו מכה אם יצא שעה א' מבע"י מותר לצאת בה בשבת.
<h2>דף נב.</h2>
ופרה אינה צריכה שמירה לפי' לא תצא בחבל שבצווארה.
<h2>דף נב:</h2>
כל דבר שהבהמה נשמרת בו אינו משאוי שלא נתנה תורה למה"ש ודרכיה דרכי נועם ודבר שאינה נשמרת בו משאוי הוא וכל שדרכה בחול בכך אף בשבת אינו משוי כדאמרי' [נ"ב ע"א] שאני פרה דדמיה יקרים כלומ' ודרך בעליה לשמרה בזו אף בחול אבל כל שמירה מיותרת שאין דרכה בחול בכך משוי הוא.
<h2>דף נג.</h2>
ולתת מרדעת מפני שצנה על החמור בשבת מותר ודוקא בחצר ואפ"ה לא יקשרנה.
<h2>דף נד.</h2>
לא יקשור גמלים זב"ז וימשוך מפני שנראה שמוליך למכור בשוק אבל מכניס החבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך צריך אדם ליזהר כשמושך גמל או בהמה אחרת בחבל שלא יצא ראש החבל מתוך ידו למטה טפח שדומה כמי שנושאה ולא נראה מאפסר הגמל ואפסר נקרא בלע"ז קבישטר"י וצריך שיגביה החבל שמידו ועד צוואר הבהמה מן הקרקע טפח כדי שיראה שזה לשמור הבהמה.
<h2>דף נד:</h2>
אין חמור יוצא במרדעת אלא בזמן שהיא קשורה מע"ש דבהכי נראה שהיא צריכה לכך והוי מלבושן. לא תצא הבהמה בזוג קשקביל בלע"ז שנראה כמי שהיא בשוק.
אין התרנגולין יוצאין בחוטין שעושין להם לסימן כדי שלא יתחלפו ולא ברצועות שברגליהן פי' שיש שעושין להם רצועות כדי שלא ישברו הכלים.
<h2>דף נז.</h2>
יש תכשיטין שגזרו בהם שלא לצאת בשבת ודוקא לנשים אסרו מפני שהם (שחכניות) [שכחניות] ומראה לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת בהם ד"א אבל האיש מותר. ויש דברים שאינם תכשיט אלא מלבוש הם לאשה ואסרו לצאת בהם שמא תטבול בשבת וצריכה שתרפם ושמא תשכח ותביא ד"א ברה"ר בד"א במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבית מותר.
רצועות קלועות בתוך השערות מותר לצאת בהם שאין לחוש שמא תסירם משום טבילה שאסורה משום סתירת הקליעה. כדאמרי' בפ' המצניע [צ"ה ע"א] (הגובלות) [הגודלת] חייבת משום בונה ומינה שהסותרות חייבת משום סותר ואין לחוש אלא בדברים שהם צריכים להסיר בע"כ משום חציצת טבילה.
וחוטי שער אין חוצצין בטבילה וא"צ להסירם וכתבו בתוס' שלא חששו אלא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן כל שעה אבל בסרבל ובחגורה מותר.
<h2>דף נח.</h2>
לא יצא העבד בחותם שבכסותו שאם יפול יבוא להביא ואפי' הוא של טיט שירא מרבו שלא יאמר לו שהוא נטלו להראות שהוא ן' חורין ומותר לו לקפל הטלית על כתפו כמשאוי מותר.
<h2>דף ס.</h2>
אין יוצאין במנעלים של עץ באותן שקורין פטונש שאינם מסומרין אע"פ שאינם נקשרין יש קצת ראיות להתיר כמו שנתבאר בח"ג והמחמיר תע"ב ומיהו רשב"א כת' בתשו' דכיון דמחופה עור מהדק ולא משתמט וגם כל חכמי הארץ נהגו לצאת בהם.
ולא יצא בשבת בסנדל יחיד אע"פ שאינו מסומר בזמן שאין ברגלו מכה דילמא מחייכי עליה וישלוף אותו ויביאנו.
לא יצא אדם לא בשריון ולא בכובע ולא בסייף ולא ברומח וכיוצא בהם ואם יצא חייב.
לא יצא האיש בסנדל המסומר אפי' ביו"ט.
<h2>דף סא.</h2>
לא יצא אדם בתפי' ולא בקמיע שאינו מן המומחה ושאינו מחופה עור וא' קמיע של כתב וא' קמיע של עקרין כל שרפא ושנה ושלש מותר לצאת בו דתכשיט הוא לאדם חולה כא' ממלבושיו.
<h2>דף סב.</h2>
בני אדם הנחבשים מנהג הוא שיוצאים בכלים שברגליהם.
אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה. כתבו ר"ה גאון ור"ח כל תכשיט מותר לאיש מן הדין אלא משום גזירה משום פעמים יתן האדם לאשתו והיא לבעלה אסרו א' האיש וא' האישה הילכך בין איש בין אשה אסורים בשבת לצאת בין בטבעת שיש עליה חותם בין בטבעת שאין עליה חותם ועכשיו שלא הוזהרו בכך בין אנשים בין נשים הנח להם לישר' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ומיהו מן הירוש' נר' שכל תכשיט שהוא מיוחד לאיש להיות בו תכשיט מותר לצאת בו ואפי' לרה"ר דליכא למיחש באיש דילמא שליף ומחוי וע"כ פסקו מן הגדולים שמותר באיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם לר"מ האיש יוצא בטבעת שיש עליה חותם שאין דרכו להראות וטבעת שאין עליה חותם מתכשיטי אשה היא ואע"פ כן לא תצא בו גזירה שמא תוציאנה ברה"ר להראות לחברותיה ונהגו הכל שלא לצאת כלל ע"כ.
<h2>דף סג:</h2>
בני אדם הנחבשים מנהג הוא שיוצאים בכלים שברגליהם.
<h2>דף סד:</h2>
יוצאין במוך וספוג שעל המכה ובלבד שלא יכרוך עליהם חוט או משיחה יוצאין באגד שע"ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה יוצאין בהם ואם נפלה לא יחזיר ואצ"ל שלא יתן לכתחי' בשבת.
שן של זהב והיא כעין דפוס לשן אסור לצאת בו.
וחכמים אסרו לצאת בחצר בכל דבר שאסור לצאת בו לרה"ר ולא עוד אלא לדעת הרמב"ן כל שאסור לצאת בו לרה"ר אפי' לטלטל בביתו דרך מלבוש שמא ישכח ויצא ולפי' אפי' בביתו לא יתן מפתחותיו בחגורתו אבל להוליך בידו מותר בכל מקום שיש בו עירוב, ולדעת הר"מ בבית דרך מלבוש מותר שאין גוזרין בבית ואפי' בחצר דוקא כשאינה מעורבת אבל היתה מעורבת מותר לטלטל בה דרך מלבוש ואין חוששין שמא ישכח ויצא לרה"ר.
<h2>דף סה.</h2>
האשה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחי' בשבת על המטבע.
<h2>דף סו.</h2>
קטע אינו יוצא בקב שלו שמא תפסק ויבא להביאה אבל יוצא הוא בסמוכות של עור שעושה בשוקין אבל אינו יוצא בכסא וסמוכות שלו וזקנים אינם יוצאין סמוכין במקלות.
<h2>דף סו:</h2>
[נדרים נ"ה ע"ב] יוצאין בשק עבה וביריעה מפני הגשמים אין יוצאין בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים.
וכן מותר לצאת באבן תקומה והיא אבן שהמעוברות נושאות כדי שלא יפילו. יוצא אדם במוך שבסנדל או שבתוך המנעל ויצא אדם בפלפל או בכל דבר שנותן לתוך פיו ובלבד שלא יתן לכתחי' בשבת ואם נפל לא יחזיר.
<h2>דף צב.</h2>
המוציא שלא כדרך המוציאין פטור.
<h2>דף צד.</h2>
המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ואין אומ' החי נושא את עצמו אלא באדם גדול שאינו ישן ולא כפות ולא חולה ותינוק דינו ככפות אא"כ נוטל רגלו א' ומניח א'.
<h2>דף צד:</h2>
המוציא מת שאין לו ריח רע פטור דמלאכה שאינה צריכא לגופא פטור עליה ומודה ר"ש במר לחפור בה אפי' לחפור קבר למת לצורך המוציא הוא וחייב.
<h2>דף צה.</h2>
רצועות קלועות בתוך השערות מותר לצאת בהם שאין לחוש שמא תסירם משום טבילה שאסורה משום סתירת הקליעה. כדאמרי' בפ' המצניע (הגובלות) [הגודלת] חייבת משום בונה ומינה שהסותרות חייבת משום סותר ואין לחוש אלא בדברים שהם צריכים להסיר בע"כ משום חציצת טבילה.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מיו"ד פטור.
היו שתי גזוזטראות וזהו שגבוהות עשרה ורחבות ד' והם בדיוטא א' הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברה"ר ומושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין.
<h2>דף צו:</h2>
הוצאה והכנסה הם הם נקראות מלאכות.
<h2>דף צז.</h2>
שני בתים בשני צדי רה"ר והם של אדם א' אם היה בהם חלון זה כנגד זה או גזוזטראות מותר לזרוק מזל"ז למעלה מיו"ד ואם אינם מכוונות אסור חוששין שמא יפול מה שזורק לרה"ר ויבא להביא ובכלי זכוכית מותר דאין לחוש בזה. הזורק מרה"י לרה"י והיתה כרמלית באמצע אפי' אין הבתים מכוונין מותר לזרוק ואפי' כלים שאינן נשברין.
<h2>דף צט:</h2>
בור ברה"ר וחולייתו מצטרפין ליו"ד ואם יש חלון על גביו ממלאין ממנו בשבת.
עמוד ברה"ר גבוה יו"ד ורחבו ד' וזרק ונח על גביו אע"פ שבזריקתו א"א שלא יעלה למעלה מיו"ד שהוא מקום פטור וחייב ויש מחמיר לו' כן אפי' ברשות של דבריהם.
<h2>דף ק.</h2>
רה"ר אינה תופסת למעלה מיו"ד לפי' הזורק בצק או טיט בכותל למעלה מיו"ד ה"ז אויר מקום פטור ומותר.
<h2>דף קא.</h2>
נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל רחב ד' כל שגבוה ג' מהקרקע אפי' רחב ד' אינו נדון כרה"י שאין אומ' גוד אחית במחיצה שביבשה כל שגדיים בוקעין בה ומיהו במחיצה שבים היא מחיצה אפי' (על) [אם] הגדיים בוקעין בה מפני שאין בקיעה זו ניכרת.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק לפי הכלב חייב שמחשבתו עושה אותו מקום.
<h2>דף קטז:</h2>
מי שבאו ליסטים בביתו מותר להציל כיסו מפניהם לדעת ר"ב והרמב"ן או' שדין ליסטים הוי כדליקה ואינו נוטל מעות לפניהם להטמינם.
<h2>דף קיז:</h2>
מי שנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה אבל לא יקלוט בכלי אחר קלוח הנופל מן האויר ולא יצרף גזירה שמא יביא כלי דרך רה"ר ואם הזמין אורחים מביא כלי אחר וקולט קלוח הנופל מן האויר כלי א' ויצרף פי' סמוך כעין (שחיפה) [שאובה].
<h2>דף קכ.</h2>
מותר ללבוש מלבוש שאינו צריך לו ומביאו לחבירו דרך רה"ר.
<h2>דף קכח:</h2>
מדדין חיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר אבל לא את התרנגולת אפי' ברה"י מפני שמגבהת עצמה ובע"ח אסורים לטלטל כמו שנתבאר בנ"ח מדרך יו"ד האשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר בזמן שנוטל א' ומניח א' אבל גורר אסור מפני שנושאת אותו דדוי עגלים וסייחים לפי שהם נוחים לילך ברגליהם אפי' ברה"ר מותר שלא גזרו שלא בחיה או בהמה דקה דילמא אתו למעבד בהו עקירה.
מי שרחץ במים ינגב עצמו ממים שעליו ואע"פ שאין דרך הוצאה בכך מחשבתו משויא ליה מקום אבל מים שבראשו לא ינגב שאע"פ שאין סחיטה בשער מ"מ איסור יש ואין חוששין להבאת מים שבשערו כיון שהם בלועין והרי הם כמי שאינן למה זה דומה לאדם שנשרו כליו במים דמהלך בהן [לקמן קמ"ו ע"ב].
<h2>דף קלט:</h2>
לבעה"ת לולאות מזוהבות שבסרבל שנפסקו אם ראויות לשומם בסרבל אחר חשובות הם ואינם בטלות ואסור ללכת בהם ברה"ר ורצועות התלויות באבנט האנפלאות ויצטרך להם ועוד שפעמים קושר בהם ראשי המכנסים אם נופלים למטה וזוקפן למעלה ואעפ"כ טוב להחמיר בזה.
מתעטף אדם בכילה (ובסכיה) [ובכסכסיה] בשבת שהלולאות מנוי הטלית הם וטלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בשבת ואם אינה מצוייצת כהלכתה הואיל ואין הציציות במצוה ואין צריכין אל הטלית אינם בטלים ואע"פ שהציצית חסרה חשובין אצלו עד שיוכל להשלים חסרונו ויעשו ציצית ולפי' אסור לצאת בה בשבת וקצת מחכמי צרפת אוסרין לצאת בשבת בטלית מצויצת שלנו כיון שאין בה תכלת ויש שאינם חוששין לזה כיון שנעשית בלבן כהלכתן ובליל שבת אע"פ שאין הלילה זמן ציצית מתיר הר"מ לצאת בה לכתחי'.
<h2>דף קמא.</h2>
מי שרחץ במים ינגב עצמו ממים שעליו ואע"פ שאין דרך הוצאה בכך מחשבתו משויא ליה מקום אבל מים שבראשו לא ינגב שאע"פ שאין סחיטה בשער מ"מ איסור יש ואין חוששין להבאת מים שבשערו כיון שהם בלועין והרי הם כמי שאינן למה זה דומה לאדם שנשרו כליו במים דמהלך בהן [לקמן קמ"ו ע"ב].
<h2>דף קמא:</h2>
אין יוצאין במנעלים של עץ באותן שקורין פטונש שאינם מסומרין אע"פ שאינם נקשרין יש קצת ראיות להתיר כמו שנתבאר בח"ג והמחמיר תע"ב ומיהו רשב"א כת' בתשו' דכיון דמחופה עור מהדק ולא משתמט וגם כל חכמי הארץ נהגו לצאת בהם.
לא יצא קטן במנעל גדול ולא תצא אשה במנעל רפוי או במנעל קרוע מלמעלה ואין האשה יוצאה במנעל חדש ואם יצאה בו שעה א' מבע"י מותר שכבר הכירה אם (מחין) [מכוון] הוא לה ואינה מקפדת.
<h2>דף קמב.</h2>
בפ' נוטל אוסר רש"י להוליך תינוק בידו ודינר ביד התינוק שמא יפול מידו ויבוא להביאה ואין מודה בזה הרמב"ן.
<h2>דף קמב:</h2>
ודעת רשב"א שמי שהניח כיסו בשדה אע"פ שאין הכיס בידו ממש דינו כמי שהחשיך לו הדרך וכיסו בידו וכת' רש"י פ' נוטל גבי ההיא דאמרי' פעם א' שכחו ארנקו וכו' הניחו עליו ככר או תינוק וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם והרמב"ן או' שלא נראה שיוסיף הככר בהעברה ועוד למה יאסרו טלטול בלא ככר מאחר שהותר לו פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם דהוא איסור חמור ממנה אלא במחיצה של בנ"א קאמר ולא שרו ליה כלום אפי' בשל דבריהם.
<h2>דף קמז.</h2>
המתעטף בטלית (ומפיו) [וכנפיו] מקופלין על כתפיו אם להתנאות הוא מקפל כשל חתנים שמשלשלין אותו מצד אחר מותר ואם קפלם מכאן ומכאן בידו על כתפיו אם נתכוון שלא יקרעו כנפיו או שלא יתלכלכו אסור וכלל הוא שכל שקצצן להתנאות מותר [ע"ב] כל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו.
<h2>דף קמז:</h2>
מותר ללבוש מלבוש שאינו צריך לו ומביאו לחבירו דרך רה"ר.
<h2>דף קנג.</h2>
ודעת רשב"א שמי שהניח כיסו בשדה אע"פ שאין הכיס בידו ממש דינו כמי שהחשיך לו הדרך וכיסו בידו וכת' רש"י פ' נוטל גבי ההיא דאמרי' פעם א' שכחו ארנקו וכו' הניחו עליו ככר או תינוק וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם והרמב"ן או' שלא נראה שיוסיף הככר בהעברה ועוד למה יאסרו טלטול בלא ככר מאחר שהותר לו פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם דהוא איסור חמור ממנה אלא במחיצה של בנ"א קאמר ולא שרו ליה כלום אפי' בשל דבריהם.
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי מבע"י והר"מ כת' שאע"פ שנתנה לו מחשיכה מותר ולא יביאנה הוא עצמו אפי' פחות פחות מד"א גזירה שמא יביאנה ד"א שלימות, לא היה עמו נכרי מניחה על החמור ויש שכתב שאסור להנהיג החמור אפי' בקול כל זמן שהכיס עליו ויזהר שלא יניח הכיס על הבהמה כשהיא עומדת אלא יניחנה עליו כשמהלכת ויטלנו מיד שתרצה הבהמה לנוח כדי שלא יעשה עקירה והנחה אין עמו בהמה נותן לו לחרש שוטה וקטן [ע"ב] אין עמו א' מאלו פחות פחות מד"א והתר זה לא רצו חכמים לגלותו והתר זה הוא לאדם זריז וזהיר ושיעשה בצנעה גדולה ודוקא בכיסו עשו התר זה לפי שאין אדם מוצא בלבו לזרקו אבל מציאה לא. ואפי' כיסו דוקא שהחשיך לו בדרך אבל שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר או לדרך לא התירו כלל וכ"כ הרמב"ן.
מי שבאו ליסטים בביתו מותר להציל כיסו מפניהם לדעת ר"ב והרמב"ן או' שדין ליסטים הוי כדליקה ואינו נוטל מעות לפניהם להטמינם.
<h2>דף קנג:</h2>
המעביר פחות פחות מד"א אפילו כל היום פטור אבל אסור.
אדם מצווה על שביתת בהמתו ואסור ג"כ לחמר אחר בהמתו כל שיש לו משאוי עליה.
